1. היה משהו קצת מוזר בסירנה של האמבולנס שנשמעה מרחוק בזמן קריאת התורה בשמחת תורה בשכונת שערי חסד בירושלים. לרגע עברה לי בראש המחשבה שאולי זאת אזעקה, אבל מכיוון שאיש מהמתפללים במניין הוותיקין שבבית הכנסת 'קהל חסידים' לא הראה סימני בהלה, חשבתי שסתם דמיינתי. באותם רגעים ממש, בעל הקורא קרא בחגיגיות את הפסוקים האחרונים של התורה: "אשריך ישראל! מי כמוך!".

סימני הקריאה כמובן לא מופיעים בגוף הפסוק, אבל הם הופיעו בקולו של בעל הקורא. תוך כדי הצצתי ברש"י, שהופך את הפסוק אפילו ליותר מרגש: "אשריך ישראל – לאחר שפירט להם הברכות, אמר להם: מה לי לפרוט לכם כל דבר? הכול שלכם". וואו. כולנו מכירים את הברכות שקוראים שוב ושוב בקריאת התורה של שמחת תורה: "לבנימין אמר: ידיד ה' ישכון לבטח", "ליוסף אמר: מבורכת ה' ארצו", "לזבולון אמר: שמח זבולון בצאתך" וכו' וכו'. אבל בעצם אחרי כל הברכות המפורטות של פרשת "וזאת הברכה", אומר משה רבנו: מה יש לדבר ולפרט? חבל על הזמן. הכול שלכם. נקודה.

וכאן מגיע החלק השני של הפסוק: "עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאוותך". הישועה שלך מהקב"ה, מסביר רש"י. הוא חרב גאוותך. אז נכון, יש כאלה שלא יקבלו את זה: "ויכחשו אויבך לך" – אבל, מבטיח משה רבנו: "ואתה על במותימו תדרוך!". ושוב סימן הקריאה בקולו של בעל הקורא.

בימים האיומים שחלפו מאז בוקר שמחת תורה, אני מנסה למצוא עידוד בפסוק הזה. ואני בטוח שלא רק אני. הרי רבים רבים יצאו לשדה הקרב כשהם מלווים בברכתו של משה רבנו.

2. ועוד מחשבה שעברה לי בראש השבוע: בכל שבת אומרים בקהילות אשכנז לאחר הקריאה בתורה את תפילת אב הרחמים. "אב הרחמים, שוכן מרומים, ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם".

לא פעם כשאמרו את התפילה המזעזעת הזאת, שחוברה לאחר פרעות ת"ח ות"ט, עברה בי המחשבה כמה היא לא רלוונטית לתקופה שאנחנו חיים בה. נכון, למרבה הכאב, עדיין נרצחים יהודים על קידוש השם, אבל התיאור הנורא הזה – "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם" –הוא משהו ששייך להיסטוריה הרחוקה, לגלות. יש יחידים, ובמקרים קשים במיוחד גם משפחות, כמו למשל הטבח הנורא של משפחת פוגל באיתמר או משפחת גביש באלון מורה. אבל קהילות שלמות? זה כבר לא יקרה בדור שלנו. לעולם לא עוד.

אז זהו, שבשבת הקרובה, כשיאמרו את התפילה על "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קידוש השם", היא תהיה, למרבה הזוועה, הכי עכשווית שיש: קהילת הקודש בארי, קהילת הקודש נתיב העשרה, קהילת הקודש ניר עוז, קהילת הקודש חולית, קהילת הקודש נחל עוז, קהילת הקודש כפר עזה. קהילות שלמות שמסרו נפשן על קידוש השם. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם.

3. "איפה הייתם כששמעתם על…". נדמה לי שבמקרה של אירועי שמחת תורה תשפ"ד השאלה תישאל בנוסח קצת שונה. לא "איפה הייתם?", אלא "מתי הבנתם?". הרי בגלל קדושת החג והשבת לא קיבלנו את כל המידע מיד בהתחלה. לקח לו זמן להגיע. ובינתיים רצו שמועות איומות ונוראות. אגב, במבט לאחור מתברר שזהו מקרה נדיר מאוד שבו המציאות הייתה קשה הרבה יותר מכל גלי השמועות הכי הזויות ומופרכות.

אני באופן אישי הבנתי שאכן מדובר באירוע חמור מאוד, כשאל הסמטאות החגיגיות של שערי חסד, המלאות בעשרות מתפללים, בהם גם יהודים רבים מארצות הברית שמגיעים ארצה לעלות לרגל לחג הסוכות, פרץ רכב קטן, ובתוכו זיהיתי את סא"ל שלום אייזנר, תושב השכונה. הרכב שלו נעצר לרגע, בגלל ההמונים שהיו על הכביש, ואני ניצלתי את העצירה כדי לשאול אותו אם המצב חמור כמו שמספרים. הוא ענה במשפט מצמרר אחד: "הרבה יותר חמור מזה. תתפללו".

4. אייזנר שעט לעוטף עזה, ואני נכנסתי לאיטי למדרשת זיו לחוזרים בתשובה. בשנים האחרונות, ההקפות שם הן הדבר הכי שמח באזור כולו. מכל רחבי ירושלים (ובעצם מכל רחבי הארץ) באים להתרגש מההקפות של הצעירים שעד לפני רגע לא הכירו את התורה ועכשיו רוקדים איתה, חבוקים ודבוקים בה.

אבל הפעם האווירה הייתה אחרת לגמרי. לא "שישו ושמחו" אלא שירי תפילה בדמעות. "אנא בכוח", "והיא שעמדה", "אחינו כל בית ישראל". באותם רגעים אף אחד לא ידע בדיוק מה מתרחש עכשיו בדרום, אבל היה ברור שמדובר באירוע חמור, כי מיד אחרי האזעקה הראשונה התלמידים עלו לחדרים להדליק טלפונים, ואז התחילו להגיע הקריאות ליחידות המילואים. בכל כמה דקות נכנס לבית המדרש עוד תלמיד שהוקפץ ליחידתו ובא להיפרד מהרבנים ומהחברים ולקבל 'מי שבירך' לפני היציאה לקרב. תלמיד ועוד תלמיד ועוד תלמיד. רועי בן רינת. אילן פבל בן הלנה. תומר בן סיגל. איתמר בן אורית… זה הפך למין טקס קבוע שהרטיט את הלב בכל פעם מחדש: החייל המוקפץ מקבל את ספר התורה הכבד לידיו, עומד במרכז המעגל, כל הישיבה (או מה שנשאר ממנה, אחרי שכל כך הרבה הוקפצו) שרה לו שיר חיזוק, והרב אליהו אילני, ראש הישיבה, עושה לו 'מי שבירך' ארוך בכוונה גדולה, כולל תוספות אישיות לכל תלמיד. בעיניים של רבים דמעות, אבל אף אחד לא מתפרק. להפך, אווירה של אמונה, של עוצמה. של "אל תירא ישראל, אל תירא". של "הושיעה את עמך וברך את נחלתך". של "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך".

5. ועוד בעניין התפילות. כותב לי עו"ד רמי גורן: "רציתי לכתוב לך כבר לפני שבועיים שבאחת הפעמים שהצצתי ב'פטריוטים' שמעתי אותך מדבר על תא"ל עופר וינטר ומה שעשו לו על שהעז להזכיר את שם ה' ומספר פסוקים באיגרת שלו לחיילים לפני היציאה לקרב בצוק איתן. חשבתי שכדאי להביא לידיעתך את דבר ברכתו של אאמו"ר הרב שלמה גורן זצ"ל לחיילי צה"ל עם תחילת מלחמת ששת הימים כניגוד זועק לשמיים. מלחמת ששת הימים החלה ביום שני בבוקר, והודעה רשמית ניתנה בשעה 8:10 בשידור רדיו מתפרץ בכל הרשתות (היו אז רק קול ישראל – רשת א' ורשת ב' – וגלי צה"ל): 'האזינו להודעת דובר צה"ל: משעות הבוקר המוקדמות של היום מתחוללים קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים שנעו לעבר ישראל לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם'. סמוך לאחר מכן, בערך בשעה 8:30, עלה אבי לשידור בכל הרשתות ושידר את ברכת הרב הראשי לצה"ל לפתיחת המערכה. כאשר מקשיבים לדברים, פשוט קשה להאמין שזה באותו יקום שבו חי עופר וינטר. אני מצרף לך את ההקלטה המקורית. אני חושב שכדאי להביא לתודעת הציבור שאין כל עוון בברכה כזו, ושמי שנחשבים גיבורים לאומיים מיתולוגיים חיו עם זה בשלום לחלוטין".

6. הקשבתי להקלטה ההיסטורית והופתעתי. גם בני דורי, שנולדו הרבה אחרי מלחמת ששת הימים, יודעים לצטט בעל פה מה אמר הרב גורן מיד אחרי שחרור הכותל. בעצם, זה יותר מלצטט. במהלך השנים הרי שמענו בהזדמנויות שונות, כל כך הרבה פעמים, את ההקלטה משחרור הכותל, עד שאנחנו ממש שומעים בראשינו את קולו של הרב גורן מברך־צועק: "מנחם ציון ובונה ירושלים!". והנה מתברר שגם שלושה ימים קודם, בפתח המלחמה, הרב גורן דיבר (אגב, בלהט לא פחות מאשר בשחרור הכותל), אבל הקטע הזה בכלל לא מוכר.

אז הנה הדברים שהיו יפים ומחזקים לאותה שעה גורלית, של תחילת המערכה של ששת הימים (בין היתר בעזה) לפני 56 שנים, ויפים ומחזקים גם לשבוע הקשה הזה ולמערכה הזאת. נא לדמיין אותם בקולו רווי הפאתוס של הרב גורן: "חיילי צבא ההגנה לישראל ביבשה באוויר ובים. ה' עימכם גיבורי החיל. 'שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם'. הנה בא היום הגדול לעם ישראל, בצעדכם היום הזה לקראת המערכה הגדולה והמכרעת לישועת ישראל מאויביו שקמו עליו להכחידו ולהשמידו. חיילים יקרים, עיני כל ישראל נשואות כעת אליכם, 'אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם'. לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל. 'אנא ה' הושיעה נא! אנא ה' הצליחה נא!'".
אמן.

מחפשים החלטה טובה ומחזקת לימים קשים אלה? עם כל הכבוד לקמפיין הקבוע שלי לדף היומי, השבוע מתחיל הלימוד היומי הכי בסיסי, הכי מחבר, הכי מעורר השראה: פרשת השבוע. לומדים כל יום קרוא אחד, כלומר קטע אחד קצר מתוך שבעת הקרואים שיש בכל פרשה. ביום ראשון לומדים את "ראשון", בשני את "שני", וכן הלאה, עד "שביעי" בשבת. נהוג לעשות את זה עם הפירוש היסודי של רש"י. זה לוקח משהו כמו חמש־שש דקות ביום. לפעמים קצת פחות, לפעמים קצת יותר.
ולמי שקשה לו, כמוני, עם כתב רש"י, יש היום אין־ספור מהדורות מנוקדות ומבוארות, כמו למשל זו של 'עוז והדר'. ואם יותר נוח לכם דרך המחשב, יש כמה אתרים שמציעים בקלות קריאה של הקרוא היומי עם רש"י, למשל ויקיטקסט.

ויהיה הלימוד היומי הקבוע הזה שנתחיל השבוע ונסיים בעזרת ה' בשמחת תורה בעוד שנה, לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים, להצלת השבויים והנעדרים, לרפואת הפצועים, להצלחת הלוחמים, וכן – גם לשפיות של כולנו. יש משהו כל כך מנחם ומייצב בלימוד יומי קבוע. בטח כשהוא של ספר הספרים. בשורות טובות.